משמעות החיים – מהי

המשימה המרכזית של האינדיבידואל בתרבות הנוכחית שאנו חיים בה היא להשתמש בחומרי הגלם שלנו כדי לעצב מהם יצירת חיים קוהרנטית. יצירת חיים קוהרנטית יכולה להיות כל דבר שאת או אתה מחליטים לגבי חייכם. יש כאלה שיבחרו בקריירה, יש מי שיחפצו לא לפתח קריירה כלל, יש מי שיחליטו להביא הרבה ילדים לעולם ויש מי שלא ירצו ילדים כלל. אין נכון או לא נכון בהחלטות מעין אלו. אלא יש מה האמת הפנימית של כל אחד ואחת מאיתנו לגבי חייו. אתם התסריטאים והבמאים של הסרט שנקרא חייכם.

מהות חיינו אינה נקבעת ע"פ מוצאך האתני, הדתי, הגזעי או המגדרי אלא כל אחד מאיתנו מחליט עבור עצמו מה הן התמות המרכזיות של חייו, מה אני רוצה לפתח ומה לא, מה חשוב לי, ומה לא והיכן לשים דגש והיכן לא. וכל זאת, כמובן, בהתחשב ביכולות האמיתיות של כל אחד ואחת כוחות אמיתיים ולא המדומיינים.

חומרי הגלם אלו התנאים המוקדמים הביוגרפיים, ביולוגיים  וההיסטוריים של כל אחד ואחת. חלקם משרתים את הגשמת הפוטנציאל ואת חלקם אבחר לדחות כדי לעצב את חיי כפי שהייתי רוצה. כמובן שמדובר במשימת חיים! לעיתים מפרכת ומתסכלת.

לחיות בפנטזיה של עצמי זה לא נחשב לחיות באמת. בתרבות שלנו כיום יש נטייה להפריז במסר שאם רק תרצה תוכל הכל. לא, זה לא נכון. יש מגבלות לכל אחד. וגם המציאות הינה כזו שהיא מגבילה אותנו משום שיש תחרות. את המגבלות צריך להבין ולקבל, ולהתאים את עיצוב החיים ומימוש הפוטנציאל על פי מגבלות אלו.

איך נדע מה המגבלות שלנו? ידיעה עצמית אמיתית על המסוגלות ועל המגבלות שלנו היא שנדרשת. לראות את מגבלותינו נכוחה. אמר אפלטון עוד לפני הספירה: דע את עצמך!  מודעות עצמית הינה מתכון לחיים בריאים ומאוזנים וגם את הכוחות והיכולות שלנו יחד עם הפוטנציאל שעוד לא התממש יש לראות נכוחה. רעיון ה״קבלה העצמית האקטיבית״ (שטרנברג, 2010) מאפשר תפיסה חיובית של העצמי על חולשותיו וכוחותיו. הרעיון הוא שמה שניתן לשינוי ושווה את המאמץ נשקיע בו נתאמץ ונקדם.

 

אנשים מגיעים לטיפול בחלק מהמקרים כאשר אינם מצליחים להשיג את מטרותיהם, אינם מצליחים לעצב את חייהם, והם מתוסכלים ועצובים וכועסים. לכל אחד ואחת מאיתנו יש ״בליינד ספוט״ כלומר היכן שאין אנו מודעים לעצמינו. אחד לא רואה את עצמו במידותיו האמיתיות ומפריז ביכולותיו. השני לא רואה את כוחותיו וממעיט ביכולותיו. האחד כרוך אחר פנטזיה שאי אפשר לממש שכן חומרי הגלם אינם מספיקים. האחר לא רואה כלל את חומרי הגלם שלו ולא מאמין בהם. יש מי שאינו מסתכל כלל על החיים של עצמו כמשהו שאפשר לעצב או לכוון ועסוק בהישרדות בחיי היומיום.

בטיפול יש את המקום והזמן והפניות לחשוב ביחד לאן את או אתה רוצים לנווט את חייך, מה הדברים החשובים לך בחיים וכיצד מגשימים בעזרת חומרי הגלם האמיתיים – את הפוטנציאל שלך.

חרדה ממוות בימי הקורונה – כיצד נמנע?

מאז הייולדינו אנו חוששים מפני מותנו. הידיעה שנמות מתישהוא ואין לנו ממש שליטה על כך מפחידה. המגיפה הקורונית מקרבת אותנו למוות שלנו והופכת אותו למוחשי יותר, פחות מוכחש. בחברה הקפיטליסטית הכחשת המוות על ידי בולמוס צריכה של חוויות מעוררות גירויים הפכה למגיפה בפני עצמה והרחיקה אותנו מהידיעה האינהרנטית שבחיים יש גם מוות. באה קורונה והזכירה לנו: אנו שבירים, פריכים ובעיקר איננו בני אלמוות.

ידיעה עמוקה נוספת שאיננו אוהבים לחשוב אותה ומעדיפים להכחישה ועלתה וצפה לה בימי קורונה היא שבכולנו יש את היכולת לפגוע באחר להזיק לאחר להרוס אותו, להמית מנטלית, ולרובנו ( או לפחות לחלקינו)  יש גם מחשבות על רצח. בימי הקורונה כולנו רוצחים בפוטנציה. אם אדביק אותך את תדביקי אותו וסבא ימות.

אז שני מוקדים חריפים ביותר בנפשינו – ידיעת המוות וידיעת פוטנציאל הפגיעה שלנו באחר- אשר בימים כתיקונם כדרך להתמודד עימם מופעלת באופן אוטומטי הגנת ההכחשה –  מוקדים אלו הרוצים כלכך להשתמש בכפתור ההכחשה אינם יכולים להשתמש בכפתור יותר הוא מקולקל.

ואז מה קורה? היסטריה כללית. פאניקה. חרדת מוות. וכולנו נכנסים למצב חירום כרוני.

לא לצאת! לא לקנות! לא להתכנס! לא לטייל! לא ללכת לים! לא לקנות קפה! לא ללכת לגן! ולא לבית ספר! לא לשחק בגן השעשועים! לא ללכת לעבודה!  לא להתקהל! לא לגעת! לא להתעטש! לא להשתעל! לא לנשום! לא ללכת בלי מסיכה! לא להיפגש! לא לנשום! לא לזוז! לא להתחבק! לא לחיות!

המצב ההיסטרי החירומי מאפשר הפעלה של הסופר אגו הקבוצתי ומי שמעז לחשוב אחרת מייד נתקף בתחושת אשם איומה.

אם נעשה עבודה מנטאלית על חרדת המוות שלנו נהיה מאוזנים יותר, שלמים יותר, מידתיים יותר. לא ניכנס להיסטריה מכל איזכור או נגיעה במוות. זה מתחיל מההבנה הקוגניטיבית: החיים והמוות הם חלק ממיכלול אחד. זה הזמן לא לפחד מהמוות ולהסתכל לו בעיניים. כמובן שאין הכוונה לרצות את המוות או לייחל לו, אלא להפחית את החרדה ממנו. החרדה מהמוות בבסיסה היא ניסיון לשלוט בחיינו, שזה מובן וברור. אבל אין אנו יכולים לשלוט בכל. מקרים של סוף חיים קורים כל הזמן לאנושות בכללותה ולבני האדם האינדבדואלים.

אם לא נכחיש את המוות אלא נתוודע אליו לא נפחד ממנו כלכך. איננו יודעים מתי המוות יגיע לכן בואו ונוציא את העוקץ ממנו. לא נפחד ממנו. לא נכחיש אותו. הוא חלק מהחיים. זה האבסורד אך גם האמת האמיתית ביותר: מוות הוא חלק מהחיים.

כשמנטרלים את ההיסטריה והפאניקה (רגש מאוד מדבק כמעט כמו הקורונה)  אזי אפשר לחשוב עם השכל הישר עם המידתיות והאיזון. צריך להפריד בין התנהגות מידתית ומאוזנת של שמירה טובה יותר על היגיינה ומרחק סביר ביננו, שתאפשר לנו לחיות, לבין היסטריה כללית המייצרת מצב חירום כרוני. ההיסטריה הינה תוצאה של חרדת המוות בפעולה.

    • צור קשר

      לפרטים צרו קשר:
      נירית: 054-6350687
      כתובת: קרויס 12, רמת אביב
      או השאירו פרטים ואצור קשר

      שם:

      טלפון:

      מייל:

      • הגעתי אלייך כאדם חרד מפחד וחסר ביטחון. והיום אנו מסיימים תהליך חשוב עבורי שאני יוצא ממנו אדם אחר… א.