חרדה ממוות בימי הקורונה – כיצד נמנע?

מאז הייולדינו אנו חוששים מפני מותנו. הידיעה שנמות מתישהוא ואין לנו ממש שליטה על כך מפחידה. המגיפה הקורונית מקרבת אותנו למוות שלנו והופכת אותו למוחשי יותר, פחות מוכחש. בחברה הקפיטליסטית הכחשת המוות על ידי בולמוס צריכה של חוויות מעוררות גירויים הפכה למגיפה בפני עצמה והרחיקה אותנו מהידיעה האינהרנטית שבחיים יש גם מוות. באה קורונה והזכירה לנו: אנו שבירים, פריכים ובעיקר איננו בני אלמוות.

ידיעה עמוקה נוספת שאיננו אוהבים לחשוב אותה ומעדיפים להכחישה ועלתה וצפה לה בימי קורונה היא שבכולנו יש את היכולת לפגוע באחר להזיק לאחר להרוס אותו, להמית מנטלית, ולרובנו ( או לפחות לחלקינו)  יש גם מחשבות על רצח. בימי הקורונה כולנו רוצחים בפוטנציה. אם אדביק אותך את תדביקי אותו וסבא ימות.

אז שני מוקדים חריפים ביותר בנפשינו – ידיעת המוות וידיעת פוטנציאל הפגיעה שלנו באחר- אשר בימים כתיקונם כדרך להתמודד עימם מופעלת באופן אוטומטי הגנת ההכחשה –  מוקדים אלו הרוצים כלכך להשתמש בכפתור ההכחשה אינם יכולים להשתמש בכפתור יותר הוא מקולקל.

ואז מה קורה? היסטריה כללית. פאניקה. חרדת מוות. וכולנו נכנסים למצב חירום כרוני.

לא לצאת! לא לקנות! לא להתכנס! לא לטייל! לא ללכת לים! לא לקנות קפה! לא ללכת לגן! ולא לבית ספר! לא לשחק בגן השעשועים! לא ללכת לעבודה!  לא להתקהל! לא לגעת! לא להתעטש! לא להשתעל! לא לנשום! לא ללכת בלי מסיכה! לא להיפגש! לא לנשום! לא לזוז! לא להתחבק! לא לחיות!

המצב ההיסטרי החירומי מאפשר הפעלה של הסופר אגו הקבוצתי ומי שמעז לחשוב אחרת מייד נתקף בתחושת אשם איומה.

אם נעשה עבודה מנטאלית על חרדת המוות שלנו נהיה מאוזנים יותר, שלמים יותר, מידתיים יותר. לא ניכנס להיסטריה מכל איזכור או נגיעה במוות. זה מתחיל מההבנה הקוגניטיבית: החיים והמוות הם חלק ממיכלול אחד. זה הזמן לא לפחד מהמוות ולהסתכל לו בעיניים. כמובן שאין הכוונה לרצות את המוות או לייחל לו, אלא להפחית את החרדה ממנו. החרדה מהמוות בבסיסה היא ניסיון לשלוט בחיינו, שזה מובן וברור. אבל אין אנו יכולים לשלוט בכל. מקרים של סוף חיים קורים כל הזמן לאנושות בכללותה ולבני האדם האינדבדואלים.

אם לא נכחיש את המוות אלא נתוודע אליו לא נפחד ממנו כלכך. איננו יודעים מתי המוות יגיע לכן בואו ונוציא את העוקץ ממנו. לא נפחד ממנו. לא נכחיש אותו. הוא חלק מהחיים. זה האבסורד אך גם האמת האמיתית ביותר: מוות הוא חלק מהחיים.

כשמנטרלים את ההיסטריה והפאניקה (רגש מאוד מדבק כמעט כמו הקורונה)  אזי אפשר לחשוב עם השכל הישר עם המידתיות והאיזון. צריך להפריד בין התנהגות מידתית ומאוזנת של שמירה טובה יותר על היגיינה ומרחק סביר ביננו, שתאפשר לנו לחיות, לבין היסטריה כללית המייצרת מצב חירום כרוני. ההיסטריה הינה תוצאה של חרדת המוות בפעולה.