כשנה וחצי אחרי הארוע הבלתי נתפס של השביעי באוקטובר נפשינו ממשיכה להגיב לאותו הארוע. המפגש הישיר עם אוזלת ידה של המדינה להגן עלינו מצד אחד, ועם רוע אכזרי לא אנושי מן הצד השני, יצרו תחושה שאינה פוסקת של חוסר ביטחון קיומי. האשליה הזו – כי אנחנו בטוחים, שמישהו שומר עלינו – התפוררה. ומכאן צפה האימה הקיומית. כמובן שיש דרגות להשפעה של הארועים על כל אחד ואחת מאיתנו. עבור הנפגעים המידיים, עולמם חרב עליהם, וההתאוששות תהיה בהתאם. עבור שאר אזרחי המדינה, תהיינה דרגות שונות של השפעה.
במאמר זה אתמקד באובדן האמון. זהו נושא מורכב ועדין שמופיע בכל מערכת יחסים בין אדם לחברו, בתוך משפחה, ובכל מערכת יחסים שהיא. אמון גם כמובן נבנה בין אדם לקהילתו ולמדינתו.
בתקופת הינקות אם הקשר בין המטפל העיקרי לתינוק טוב מספיק, מתפתח אמון. זו היכולת שלנו שתלווה אותנו לכל החיים לסמוך ולהאמין בזולת, להאמין שהמניעים של האחר גלויים, או צפויים, לסמוך על המילה של האחר כלומר כי המילים שלהם אכן מבטאות את המניעים שלהם. כלומר הם אינם משקרים לנו.
אמון בסיסי נרכש בשנות החיים הראשונות שלנו ובעיקר עד גיל 18 חודשים. בלעדי אמון בסיסי נהיה אנשים חשדניים, רודפניים ויהיה לנו קשה לפתח מערכות יחסים. אמון בסיסי על אף היותו נרכש בתחילת חיינו תמיד תהיה לו נטייה להישבר. אין ספק שבשביעי לאוקטובר האמון הבסיסי שלנו נשבר.
כשהאמון הבסיסי נשבר נרגיש תחושת התפרקות כללית, האמון יאבד לא רק כלפי הזולת אלא בהרבה מקרים גם בעצמינו, ביכולות שלנו, בתפקוד שלנו ומכאן הדרך קצרה לדיכאון חרדה ואשמה. משהו בסיסי ביותר בקיום שלנו נשבר.
יש מי שהשבר אצלו יתאחה לבד תוך מספר שבועות והם יחזרו לתפקד כרגיל – בדרך כלל אנשים אשר האמון הבסיסי בילדותם נרכש. יש מי שלא. וכאן יש צורך להגיע לטיפול פסיכולוגי.
מי שחווה פגיעה קשה באמון מתחיל לפקפק. מוקד הפיקפוק יכול להיות או כלפי חוץ – בבן או בת הזוג, בילד, במדע, במורה וכו. ולחילופיןן בעצמי – באינטואיציות, בתחושות, ביכולות. בכל מקרה ההשפעה תהיה על היחיד כהצטמצמות של עולמו: ניתוק קשרים חברתיים או אי יצירה של קשרים, פרישה מעבודה ותקיעות וכו.
